<h1>סמ"ג לאוין סימנים ע"ז—ע"ח</h1>
<h2>דף לג:</h2>
אומר רבינו יעקב (ע"ז ל"ג ב' תד"ה קוניא ע"ש) דהא דאמרינן בפסחים פרק כל שעה (ל' ב') הני מאני דקוניא אסור לאשתמושי בהו בפסחא, היינו דווקא היתוך זכוכית והוא מן החול ככלי חרס כדאמר בפרק קמא דשבת (ט"ו ב'), אבל היתוך עופרת מותרין בהגעלה ככלי מתכות.
<h2>דף סו.</h2>
אומר הרב רבי אליעזר ממיץ (יראים סי' נ"ב) דהא דמסקינן בשילהי עבודה זרה (ס"ח ב') נותן טעם לפגם מותר הני מילי באיסורים שאין איסורן בכל שהו, אבל חמץ בפסח שאיסורו בכל שהו אלמא לאו בטעמא תליא מילתא נותן טעם לפגם אסור, וראייה לך דאמרינן בפרק כל שעה (פסחים ל' א') אמר רב קדירות בפסח ישברו ואמאי לישהינהו עד לאחר הפסח וליעבד בהו שלא במינן ומשני גזירה דילמא אתי למיעבד בהו במינן, פירוש ובמינן אמר רב (כ"ט ב') דאסור [בכל שהו], וטעם זה שבקדירות פגום הוא לאחר יום ראשון ומה יש לחוש אם עביד בהו במינן אפילו בפסח, וכרב ק"ל בהא דקאמר (שם) חמץ בזמנו בין במינו ובין שלא במינו בכל שהוא שהרי רבא (שם ל' א') פוסק כן, שמע מינה נותן טעם לפגם אסור. ועוד אומר הרב רבי אליעזר ממיץ (שם) שחמץ שאוסר במשהו היינו בדבר לח ומתערב, אבל ביבש כגון שנמצא על בשר מלוח או צלי או מצה רותחת חותך מקום פיעפועו לפי אומד הדעת וריבוי החמץ ודיו עד כאן דבריו, אבל מורי רבינו יהודה בשם רבו רבינו יצחק ורבינו יעקב אומר (עי' פסחים ל' א' תד"ה אמר) דבכל מקום נותן טעם לפגם מותר.
[פסק] אמר רבא (פסחים ל' א') הילכתא חמץ בזמנו פירוש בתוך הפסח בין במינו בין שלא במינו אסור במשהו כרב, שלא בזמנו פירוש לאחר הפסח, בין במינו בין שלא במינו מותר כר' שמעון ומקשה והאמר רבא דרבי שמעון קניס בחמץ לאחר זמנו לאוסרו הואיל ועבר עליו בבל יראה ובל ימצא ומתרץ הני מילי בעיניה אבל על ידי תערובת לא. השיב רב יהודאי גאון (הובא שם תד"ה אמר ע"ש ובה"ג דף כ"ט ד') מדאמר רבא בחמץ בפסח במשהו כרב מכאן יש לדקדק שסובר בשאר איסורין כרבי יוחנן וריש לקיש (ע"ז ע"ג ב') דאמרי כל איסורין שבתורה בששים חוץ מטבל ויין נסך ותניא כוותיהו, וכן סובר רבא בפרק גיד הנשה (חולין צ"ז ב'), ודווקא [ב]חמץ יש להחמיר לפי שחמור מאד שחייבין עליו כרת ועוברין עליו בבל יראה ובל ימצא ואין בני אדם רגילין להיות בדילין ממנו בשאר ימות השנה ולכך מחמיר אף בשלא במינו במשהו שלא יבא להקל במינו מה שאין כן בטבל ויין נסך שהם [ב]שלא במינן בנותן טעם, והא דאמרינן בפרק אחרון דעבודה זרה (ס"ו א') על יין של איסור המעורב בענבים [שנתבקעו] וחמץ של חיטי איסור שנתערב בעיסת שעורין של היתר וסובר שם רבא שמין במינו במשהו, אומר רבינו יעקב (שם בתו') דביין נסך שנתנסך לע"ז מדבר שם ואותו חמץ הוא של טבל שבזה הכל מודים דבמשהו, ועוד אומר רבינו יעקב שכתוב בה"ג (דף כ"ט ד') אמר רבא הילכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור, ומדקדקים מדלא יהיב רבא שיעורא למילתיה ש"מ במשהו כרב, אם כן דומה שלא היה כתוב בספרים שלהם, במשהו כרב, ויכול להיות שרוצה רבא לומר אסור בששים ולא הוצרך לפרש לפי שכבר פסק בפרק גיד הנשה (חולין צ"ז א') כל איסורים שבתורה בששים, וכן פוסק בשאלתות דרב אחאי גאון (צו סימן פ') שחמץ בפסח בששים, אפס רבינו יעקב לא היה רוצה [כל כך] להקל לעשות מעשה וכשהיו מוצאין חטה בתוך התרנגולת מבושלת בפסח לא היה מתירה רק היה מתיר ל[ה]שהותה עד לאחר הפסח.
<h2>דף עו.</h2>
ושיעור בן יומו זהו מעת לעת, אמנם השיב ר"ת (עי' ע"ז ע"ו א' תד"ה בת) בתשובה אחת כי פירוש כל רבותינו דלינת לילה פוגמת וכן מוכיח הלשון דאמר דלא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא ואינו אומר מעת לעת, אמנם מאחר שאין ידוע לנו מי גורם פגימת הטעם או תחילת לילה או סופו או כולה צריך שתעמוד כל הלילה בלא בישול ועל דא אנא סמיך והמחמיר תבא עליו ברכה ויש לחוש מפני החסרון עכ"ל, ור"י אומר כי לדברי המחמיר ומצריך מעת לעת יתיישב יותר מה שמצריך הכתוב שבירה ומריקה ושטיפה אחר בישול חטאת כי כל שעה שבשלוה בכלי חרס או נחשת אפילו שחרית [אפילו] בתחילת היום, בעמוד השחר דלמחר יהיו בלועין הכלים מאיסור נותר כי אין כאן נותן טעם לפגם שהרי הוא בתוך מעת לעת וכיון שחל עליהם חיוב מריקה ושטיפה תו לא פקע ואין תקנה להשהותם עד יום השני כדי שלא יה(א)[ו] בני יומן.
נכון שלא להגעיל כלי בן יומו אם לא יהיה במים ששים כיוצא בו, שהרי המים נאסרין מחמת פליטת כלי הנגעל וחוזרין ונבלעין בכלי הנגעל, וכשמגעילין כלי שאינו בן יומו אפילו אין ששים במים שביורה אין נאסרין מחמת פליטת האיסור כי הכלי אינו נותן טעם במים כי אם לפגם ומותר, אפס ערב פסח שמגעילין כלים משום איסור חמץ מותר להגעיל קודם ארבע שעות אפילו אותן שהם בני יומן שנשתמש בהן חמץ רותח באותו יום שהרי יש כאן שלשה נותני טעם של היתר בטרם יבא האיסור, כיצד החמץ נ(ו)תן טעם בקערה והקערה נתנה טעם במים והמים חזרו ונתנו טעם בקערה ועדיין איסור חמץ לא הגיע, אבל לאחר ארבע שעות לא יגעיל כלי בן יומו אלא אם כן יש שם ששים מן המים כי מיד שהחמץ נפלט מן הקערה אל המים נעשים נבילה וחוזרין ונבלעין בכלי ואוסרין אותו (ע"פ סה"ת סי' נ"ה), וכלי שאינו בן יומו מותר להגעילו בכלי כשר, ויש מחמירין ומגעילין אותו בכלי אסור שאינו בן יומו (ע"פ סה"ת שם).
כל קדירות של חרס שנשתמש בהן חמץ בחמין, אמר שמואל בפרק כל שעה (פסחים ל' א') שמשהה אותם עד לאחר הפסח ומבשל בהן כל מה שירצה כר' שמעון, וכן סובר רבא לעיל וכן הלכה. כל כלי חרס שנשתמש בהן חמץ בצונן מותר להשתמש בהן מצה חוץ מכלי שמניחין בו את השאור וכלי שמניחין בו חרוסת מפני שחימוצו קשה, וכן עריבות שלשין בהן את החמץ ומניחין אותו שם עד שיחמיץ הרי הן כבית שאור ואין משתמשין בהן בפסח (רמב"ם חו"מ פ"ה הל' כ"א ע"ש). רבינו יעקב ורבינו שמשון בר ר' יונה (הובא באו"ז ע"ז סי' רצ"ח ע"ש) אסרו מדוכות שלנו אף בהגעלה מפני שהם [כ]בית חרוסת, ואומר הרב רבי יהודה בן הרב רבי יום טוב שלא נאסרו אלא ללוש בהן מצה כמו שמשמע הלשון משתמש בהן מצה, אבל לשאר תשמישין סגי בהגעלה, וכן פוסק רבינו [יהודה ב"ר] יצחק, ומדוכות של גוי[ם] אף לשאר תשמישין צריכין הגעלה לפי שנותנין שם רוטב נבילה ושמנוניתה עם הפלפלים, והא דתניא בתוספתא דזבחים (פ"י ה"ו) כלי אבנים אין טעונים מריקה ושטיפה אלא מדיחן, ההוא מדיחן הוי פירוש כמו מגעיל(י)ן כלומר מדיח(י)ן במים רותחין, וכן שונה שם למעלה מבבא זו רבי שמעון אומר קדשים קלים אין טעונין מריקה ושטיפה אלא מדיחן מפני שנותן טעם ומדקתני [מפני] שנותן טעם יש ללמוד דההוא מדיחן היינו מגעיל(י)ן, ועוד פשיטא דקדשים קלים לאחר שהם נותר (שהוא נותן) בכלי נחשת טעונין הגעלה כי אפילו בתרומה שאין צריך שטיפה בצונן צריך הגעלה בחמין כמו שיש בפרק דם חטאת (זבחים צ"ו ב') וכ[ך] הפירוש, אין טעונין דין מריקה ושטיפה האמור במקרא שזהו מריקה בחמין ושטיפה בצונן לדברי חכמים, ולדברי רבי מריקה (בצונן) ושטיפה בצונן אלא די במריקה בחמין, ומה שאינו שונה (בתוספתא הנ"ל) מפני שנותן טעם גבי כלי אבנים זהו מפני ששנאו כבר לענין קדשים קלים, וכן מצינו בתוספתא דעבודה זרה פרק אחרון (ה"ב) ששונה שם מדיחן במקום מגעילן, וכן היא שם, הלוקח כלים מן הגוים, הכוסות והצלוחיות מדיחן בצונן, פירוש הואיל ונשתמשו בהם בצונן, היורות והקומקמוסין מדיחן ברותחין, השפודין והאסכלאות מלבנן. בענין היורות מפרש [בסוף ע"ז (ע"ו א') ואומר רב הונא] כיצד מגעילן נותן יורה קטנה (ל)[ב]תוך יורה גדולה, ויורה גדולה מקיף על שפתה בצק או טיט כדי שתקבל מים הרבה ויעברו המים הרותחין על שפתה שבעניין שבלעו שפתי היורה את האיסור מניצוצות שנתזו מן הרתיחה כך בשעת פליטתה הואיל ונתמלאת יפה מעלה ניצוצות על שפתה ופולט, וכתב מורי רבינו יהודה שכמו כן היה יכול לעשות עירוי מאחר שפסקנו למעלה (הל' שבת דף י"ג ג' בד"ו [הו' בשבת מ"ב ב']) שהוא ככלי ראשון [ואחר כך שוטפו ומשתמש בו].
<h2>דף עו:</h2>
א"ל רבינא לרב אשי (פסחים ל' ב') הני סכיני דפסחא היכי עבדי[נן] להו אמר ליה קתייהו בטינא ופרזלייהו בנורא, והילכתא אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון, פירוש (שם תד"ה והלכתא) כל [דבר] זה מדברי רב אשי כלומר אני מחמיר על עצמי ללבנן אף על פי שהלכה דשריין בהגעלה, ודווקא גבי חמץ דהתירא בלע, אבל במקום שאיסורא בלע תניא בתוספתא דע"ז (פ"ט ה"ב) סכין מלבנה. וגרסינן בירושלמי (ע"ז פ"ה הט"ו) סכין תוחבה שלשה פעמים בקרקע ודיו, הדא דאת אמר בסכין קטנה אבל בסכין גדולה צריכה ליבון, והליבון שאמרנו שיהא הניצוצות מנתזין ממנה, פירוש סכין גדולה דרך להפך בה בשר באש ולכך כאיסורה באש כך התירה באש, והא דאמר דסכין קטנה די בתחיבה זהו לחתוך בה צונן (ע"ז ע"ו ב'), ובתלמודינו בע"ז (שם) אומר נועצה עשר פעמים בקרקע קשה, אבל לחתוך בה דבר חם צריך הגעלה.
